"את השואה פירקתי באמצעות הכתיבה.
הכתיבה היתה בשבילי הקיום,
השירים הכי מאירים ובהירים שכתבתי
היו באמצע החורבן". אברהם סוצקבר

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את וילנה והחלו לפרוע ולהרוג ביהודי העיר. סוצקבר כותב ביומנו: "הלילה הראשון בגטו דומה ללילה הראשון בקבר". הוא ואשתו פריידקה ברחו אל היערות והצטרפו אל גדודי הפרטיזנים.

ביולי 1943 נתן סוצקבר מחברת משיריו לפרטיזן שייקה גרטמאן אותה ביקש שיעביר לפרץ מארקיש ולסופרים יהודים במוסקבה על מנת שאלו יפעלו להצלת סוצקבר ואשתו והבאתם לרוסיה. במארס 1944 הגיע המטוס המיוחל: "המטוס היה קטן מאוד ובקושי יכולנו להיכנס שנינו, כשהתחיל להתרומם ירו עלינו מכל הכיוונים".

​

סוצקבר, מגדול המשוררים ביידיש. התחיל לכתוב בגיל 14 ובגיל 20 פרסם לראשונה משיריו בפולין שלפני השואה. סוצקבר התמיד בכתיבתו בגטו ביער ועד לסוף ימיו. בגטו וילנה היה שותף לפעילות התרבותית ולעבודה המסורה להציל מיד האויב את אוצרות התרבות היהודית – ספרים, כתבי יד ויצירות אמנות. ב-1946 הוזמן להעיד במשפטי נירנברג, ולאחר מסכת נדודים ברחבי אירופה עלה לישראל בשנת 1947.

שירתו תורגמה לשפות רבות והוא זכה בעשרות פרסים ספרותיים, לרבות פרס ישראל.

בשנת 2010 כשהוא בן 97, נפטר בשיבה טובה.