אהבת ארץ ישראל והגעגועים אליה היו ידועים לאורך כל הדורות, והמשיכו, יש שיאמרו ביתר שאת, באירופה של שנות הרצח.

בחודש מאי שנת 1935 כתבה אהובה פוטשניק (נערה בת 11), ברכה לחתונת דודתה היקרה בלה: "חיי אושר ושמחה/ הוד ותפארת/ ליום כלולותיכם/ אני לכם מאחלת...". לברכה, צרפה אהובה לדודותיה (בלה ואהובה אחיותיו של יוסף אביה) שכבר היו בישראל, את השיר מולדת ושירים נוספים.

אהובה, לא הייתה משוררת, אך המלים שיצאו תחת ידיה, משובצים באמירות נבואיות על העתיד לבוא ומביעים כיסופים עזים למולדת אליה לא זכתה להגיע.

אהובה ואביה יוסף מהעיר מירלשוק שבחבל ליטא, נרצחו בשואה ואין עדות למקום הירצחם.

ראויים דבריו של משה פראגר על השירה העממית בגטו:

"המחברים האלה הם נציגי ההמון הטיפוסיים, אשר מעודם לא חשבו להיות משוררים ולא התעסקו בשירה, ואולי לא ידעו שירה מהי. לחץ המאורעות דובב אותם ובנשוב עליהם משב המציאות האיומה מכל איום שרו שירתם, ושירה ראשונית זו היא שנקלטה בלב ההמונים כביטוים שלהם..." (משה פראגר, מן המצר קראתי, מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ד, עמוד י"ג).